שייכת/לא שייכת

בספר המחזור של כיתה יב', שגם ערכתי ועיצבתי, כתבתי משום מה משהו בסגנון שתמיד הרגשתי שאני מסתכלת על חברי לכיתה מהצד, שייכת לא שייכת.
 המבט הזה מהצד הוא משהו שלקחתי איתי הלאה, להמשך החיים. עבדתי במלצרות והסתכלתי מהצד על החוויה, ובסוף יצאה מכל האבחנות שלי "המסה על המלצרות". באופן דומה התייחסתי לחופשת הלידה, כאל מקור נובע להתבוננות מהצד ואיסוף קטעי מידע שהבשילו לפוסט שזכה למאות לייקים ותגובות. (קישורים בתגובות)
 תמיד חשבתי בצורה דומה גם על צילום. חשבתי על עצמי כעל מתבוננת מהצד שמתעדת את הרגע. שאילו יכולתי להיות זבוב על הקיר, זה היה עדיף. שאם הייתי יכולה לתפוס את הרגע שראיתי כשהסתכלתי הצידה פתאום, דרך משקפיים חכמות או בעזרת קרניות ביוניות או משהו כזה, זה היה מושלם. מתוך מחשבה שעצם הופעת המצלמה משפיעה על התוצאה, ואני מחפשת את הרגע הכי נקי, הכי אותנטי, שהיה מתקיים גם לולא הייתי שם.
 להיקלע לסיטואציה, לתעד אותה מהצד, לתפוס רגעים, פחות לביים, פחות לדבר, פחות להיות נוכחת, פחות להשפיע. הרגע הקסום הוא הרגע האמיתי ביותר שקורה בלי קשר אלי. אני לא שייכת.

לפני כמה חודשים הלכתי לסדנה אצל צלם מסוים, שחושב הפוך ממני כמעט בהכל. אני מצלמת עם קנון, הוא עם ניקון. אני חושבת צבעוני, הוא חושב שחור לבן. הוא הראה את התמונות במצלמה למצולמים תוך כדי הסשן, ואני חשבתי שזה עלול לגרום להם להיות מודעים מדי ושזה מפריע. התמונות שהוא הכי אוהב הן כאלה שהוא דווקא כן השפיע על הסיטואציה, כשאנשים הרימו מבט מופתע אל המצלמה שלו, ואני אוהבת יותר מכל תמונות טבעיות.
 ובין השאר הוא גם אמר שבשביל תמונה טובה עלינו להיות חלק מהסיטואציה, להתיישב איתם בשולחן, ממש להיכנס פנימה, להיות יחד עם המצולמים.
 זה מאוד הפתיע אותי כי כאמור חשבתי על זה בדיוק להיפך.
 לא שפעלתי לפי זה, למעשה אני מזדהה עם המצולמים שלי עד גיחוך, מזילה דמעה עם האם המודאגת בברית, מתרגשת בחתונות, דואגת לחוסר הנוחות של ההריונית, מרגישה את הלחץ של ההורים שהילדים יהנו. אבל ניסיתי להילחם בזה, כי חשבתי שבשביל תמונה טובה צריך קצת ריחוק. וכשהקשבתי לו מדבר על זה, מאוד עניין אותי לחשוב על זה בצורה אחרת. למדתי כל מיני דברים בסדנה הזאת, אבל זה הדבר המרכזי ביותר שלקחתי משם - להיות שייכת.