כשהיינו קטנים אמא שלי הקפידה לצלם ולתעד. לכן יש בעיקר תמונות של אבא שלי איתנו. כשהתבגרנו קצת, הם התחילו לשכוח להביא מצלמה. בכל פעם שהגענו למקומות, בעיקר טקסים של בית הספר, ברגע שהתיישבנו בקהל אמא שלי אמרה ״אוי! לא הבאנו מצלמה.״ בכלל מצחיק להיזכר בקונספט הזה, שמצלמה הייתה משהו נלווה שצריך לזכור להביא, ולא הטלפון שלך שגם ככה בא איתך לכל מקום. באותו רגע זה תמיד ביאס אותי, כי הרגשתי שזאת לא החלטה עקרונית אלא סתם חוסר ארגון, אבל כמשפחה, המצלמה פשוט לא הייתה בראש מעיינינו. לחופשות אף פעם לא קרה ששכחנו להביא ספרים, לדוגמא. המתנה שקיבלתי לכבוד סיום התיכון הייתה מצלמה דיגיטלית קטנה. זאת הייתה המצלמה הראשונה שלי, ומצלמות דיגיטליות היו אז חידוש של ממש. ומאז לאורך השנים התבסס מעמדי כצלמת הבית הרשמית, וכמעט אף פעם לא שכחתי להביא מצלמה - חוץ מליום ההולדת הראשון של האחיין שלי יובל, מאורע חמור שלא חזר על עצמו מאז.
בתמונה: המצלמה הישנה של אבא שלי
Opmerkingen