בלימודי העיצוב (אה כן, עשיתי תואר של 4 שנים בעיצוב גרפי) תמיד עצבן אותי כשהמורים נתנו כל מיני הכללות כמו ״טוב, אתם אנשים ויזואליים, קשה לכם עם מילים״. הם התכוונו לזה שהם התייחסו בסלחנות לעובדה שרוב התלמידים פחות היו בקטע של הקורסים העיוניים או של טקסטים ארוכים באופן כללי. ואותי, שבאתי מבית שקראו בו הרבה ספרים, ועד לפני כמה שנים גם אני תמיד קראתי איזשהו ספר, ותמיד רחשתי חיבה יתרה למקצועות ההומניים, וכשהייתי קטנה אפילו חלמתי להיות סופרת - אותי זה מאוד תסכל, כי הרגשתי שזה לא נכון לגבי.
לכן עכשיו כשעמדתי לכתוב כמה אמירות מכלילות וגורפות לגבי אנשים יוצרים, עצרתי רגע והוספתי את הדיסקליימר הזה, כי בעצם אני חושבת שכולנו אנשים יוצרים, במידה כזאת או אחרת. אצל כל אחד מאיתנו זה מתבטא באופן שונה - יש כאלה שמבשלים, יש כאלה שכותבים קוד מהמם עם כל הטאבים במקומות הנכונים. אבל מעצם היותנו אנשים, אנחנו יוצרים.
וכאנשים יוצרים, הרבה פעמים היצירה הכי מעניינת נוצרת כתוצאה מגירוי חיצוני. היצירה היא משהו אישי, אבל גם בעיצוב וגם היום בצילום, כשמקבלים איזשהי בקשה מלקוח, או תרגיל מקהילת צלמים, השילוב של נקודת המבט הייחודית של היוצר ביחד עם ה״דרישות החיצוניות״ הוא זה שיוצר את היצירה המעניינת ביותר. כי הבקשה מהלקוח או התרגיל עוזרים לך כיוצר לצאת מאיזור הנוחות שלך ולחקור איזורים חדשים. והתוצאה יכולה להיות מאוד מרגשת.
כך אני התרגשתי כשקיבלתי תרגיל ליצור תמונה המדברת על החיבור בין אדם וטבע. זה היה בשבוע שאחרי שהסגר נגמר, כשעדיין הייתי קצת המומה מהעובדה שהקטנצ׳יק נמצא בגן ולי יש זמן סוף סוף ליצור ולעבוד, ולהצליח לשמוע את המחשבות שלי. ירדתי חדורת מטרה אל הגינה של הבניין התל אביבי שבו אני גרה, מקום לכאורה לא פסטורלי ולכאורה מוכר מאוד שאני עוברת בו כל יום. אבל בעזרת המשימה והמצלמה הסתכלתי בעיניים חדשות על אותם עצים ופרחים מוכרים, וראיתי דברים מרתקים. תכננתי לרדת רק ל-5 דקות כי התפדחתי מהשכנים, ובסוף הסתובבתי שם שעה ארוכה.
וזאת התוצאה:)
