אני אמא כבר שנתיים. זה לא שנולדתי מחדש ברגע שנולד התינוק הקטן שלי. זה היה תהליך ארוך וכואב, שהתחיל בהריון, שאפילו הוא למרות שהיה השלב ה״קליל״ יותר מבין השלושה (הריון, לידה והורות) הערים קשיים על הזוגיות שלנו. כבר אז התחלנו להשתנות.
כשהייתי בהריון אמרתי לאחותי שאני לא יכולה עם החרדה הזאת, שבא לי להיות מחוברת למוניטור 24/7 ולשמוע את הדופק כדי לוודא שהכל בסדר, אני נורא דואגת, מתי זה יעבור?
זה לא יעבור, ענתה אחותי החכמה, ככה זה להיות אמא.
ולאט לאט למדנו את הזהירות הזאת, את הדאגה הזאת, את האהבה הזאת. אם הייתם שואלים אותנו לפני, תכננו להיות הורים לגמרי אחרים. הורים קוליים, עם חיים קלים, שיוצאים לבלות ומשאירים עם בייביסיטר. הבטחתי לגיסתי שביני ובין בן הזוג שלי, אני אהיה הראשונה שאטוס לחו״ל ואשאיר את הבייבי לבד איתו. לא תכננו להיות חרדתיים, מתנגדים למסכים (תפס עד גיל שנה) מתנגדים לסוכר (גם עד גיל שנה) לא חשבתי שהוא יינק עד גיל שנה וחודשיים, ולא תיארתי לעצמי שהוא יישאר איתנו במיטה עד גיל שנתיים +.
כי את לא יכולה לתכנן איזו אמא תהיי. את יכולה לקוות, את יכולה לקרוא על גישות שונות. אבל בסופו של דבר יש אותך, ואת בן/בת הזוג שלך (או לא), ואת התינוק שלכם, והלב שלך כבר יגיד לך איך מתאים לך לנהוג. גם כשהדודה או הסבתא לא יבינו אותך בכלל. גם כשאת לא מבינה את עצמך. וכל מה שאת צריכה זה שיאפשרו לך להיות את, כמו שאת. שיסתכלו עליך מהצד במבט מעריך, ויבינו שאת עושה את מה שאת יכולה.
בתמונה - אני מסתכלת מהצד במבט מעריך על אימהות אחרות, ומצלמת את זה:)
וזאת אני, רגע אחרי הלידה, כשעוד לא ידעתי איזו מן אמא אהיה:
