בכיתה ה׳ היו לנו שיעורי בית בתיאטרון, להמציא דמות. בעוד שכל חברי לכיתה החליפו בגדים, הוסיפו פאה, גלימה או משקפיים, אני הגעתי לשיעור בבגדים רגילים, אני זוכרת שלבשתי סווטשירט ירוק עם פס של דמויות מאוירות בצבע לבן באמצע וג׳ינס, וספר של בדיחות ביד. והמורה לתיאטרון שתמיד קצת עוררה אצלי לחץ וחרדה, אמרה באכזבה / נזיפה, נו, תמיד לעשות את המינימום. אבל לי הייתה תכנית. למרות שהתגובה שלה הייתה לא נעימה ועוררה אצלי חוסר ביטחון, בכל זאת עמדתי מול כל הכיתה והצגתי את הדמות שהכנתי. הדמות הייתה מתוך ספר הבדיחות של דודי מנוסי, וקראו לה עוזי חרוזי. עוזי דיבר בצורה קצת מצחיקה והמונולוג שהכנתי לו היה מאוד משעשע, והתלמידים והמורה מאוד התלהבו ומחאו כפיים בסיומו, ואחרי שהוכחה על טעותה אמרה לי בפליאה מלאה בהערכה, ״איזה יופי, זה היה הפוך על הפוך, הוא היה נראה רגיל אבל בעצם הוא לא היה רגיל בכלל.״
אני זוכרת את הרגע הזה בגלל שזה היה רגע של ניצחון. התגובה האוטומטית של המורה לתיאטרון, ערערה לי את הביטחון העצמי והתחלתי לחשוב, שכחתי לחשוב איך הוא נראה! איך לא השקעתי, איך לא ידעתי שצריך לחשוב על החיצוניות? אולי אבקש לא להציג? ואז קול קטן בתוכי הציע לנסות בכל זאת. ניסיתי, והצלחתי. המורה הבינה שטעתה, ואפילו הפכה את מה שהיה נראה לה בתחילה כחיסרון ליתרון. הדמות של עוזי חרוזי הייתה מוצלחת יותר דווקא בגלל שהייתה נטולת מאפיינים חיצוניים והסחות דעת.
אבל יותר מזה, באותו רגע המורה שמה זרקור לראשונה על תכונה שלי ששקד חסרת הביטחון של כיתה ה׳ לא הייתה מודעת אליה בכלל. יש לי כישרון. הכישרון שלי הוא חשיבה יצירתית. יש לי ראיה מיוחדת של העולם. תמיד הרגשתי שאני קצת עומדת בצד, מסתכלת על העולם בזווית שונה. לפחות עכשיו אני עומדת שם עם מצלמה.
בתמונה: פסל שצילמתי ברוזוולט איילנד, ניו יורק
