היסטוריה של תיעוד משפחתי

חשבתם פעם איך זה היה ליצור דיוקן משפחתי לפני מאות שנים? לפני המצאת הצילום, בטח הצילום הדיגיטלי?

עד תקופת הרנאסנס הייתה חשיבות פחותה לתא המשפחתי ולא היו תיעודים כאלה. בתקופת הרנאסנס (המאה ה-15 וה-16) משפחות אצולה ומלוכה התחילו להזמין ציירים שיצרו עבורם דיוקן משפחתי לצורכי הנצחה והפגנת עושר. התלבשו במיטב מחלצותיהם ונעמדו למשך שעות בלי לזוז בזמן שהצייר צייר אותם. ולפעמים הוא גם החביא מסרים וסמלים שונים בציור כדי להעביר ביקורת או ללעוג לבני המשפחה המסכנים שנרדמו להם הרגליים והתכווצו להם השרירים בינתיים.

במהלך המאה ה-17 וה-18, דיוקנאות משפחתיים הפכו פופולריים יותר.

הנדריק נורדרוויל - דיוקן משפחה עם שישה ילדים (1656)

בדיוקן הזה יש סמליות רבה והתפקידים ברורים: הילד באדום משמאל הוא היורש והוא זה שיצטרך לדאוג לפרנסה ולכן הוא נושא על כתפו את שלל הצייד. הילד האמצעי קורא בספר, והקטן עוד יכול להשתעשע,עוד אין לו תפקיד והוא מלטף את הכלב. לבנות אין עיסוקים אינדיווידואליים והן מיוצגות בעיקר ע״י פרחים ותכשיטים. הילדה מימין, זאת שמציגה את השרשרת, נראית חיוורת וחולנית ויש לה פרח נבול בשיער והיא אכן נפטרה זמן קצר לאחר ציור התמונה.

דיוקן משפחת המלך קרלוס הרביעי, פרנסיסקו גויה (1800)

גם כאן מדובר בתיעוד של משפחה ממעמד סוציואקונומי גבוה, משפחת המלוכה - אבל מה שמיוחד כאן זה שגויה, על אף שהיה צייר החצר, הכניס לא מעט ביקורת בציורים שלו. רואים כאן איך הוא מתאר את המלך כמנותק, את אישתו בפוזה נפוחה מחשיבות עצמית, אף אחד מבני המשפחה לא מתייחס אחד לשני והיחיד שאפשר לתקשר איתו באופן אותנטי הוא הילד הקטן באמצע - הצביעות של החברה המלכותית עוד לא השחיתה אותו.

״אוכלי הבולבוסים״, פאבלו פיקאסו, 1903

שווה להזכיר בהקשר הזה את הציור המפורסם של פיקאסו המוקדם, שבחר לתאר משפחה ענייה של כורי פחם שחולקים תפוחי אדמה בארוחה דלה. עם כמה שהם עניים, יש שם אור וחום ואווירה כמעט מיסטית עם האור במרכז. כל הקומפוזיציה והצבעוניות אומרת ״יחד״. מה שחשוב הוא לא העושר, אלא העובדה שיש לנו אחד את השני.

ראובן רובין, ״משפחת האמן״ 1926

לפעמים משתמשים בדיוקן משפחתי כדי להדגיש את ההבדלים בינינו - כאן ראובן רובין, שעלה לפני שאר בני המשפחה שלו לארץ, לבוש בבגדים בהירים ואווריריים שמתאימים לחום הישראלי, יושב על שרפרף קש נמוך כמנהג המקומיים, לעומת בני משפחתו שעדיין נושאים גינוניים זרים, במיוחד אמא שלו שלובשת בגד שחור כבד ואירופאי ויושבת על כיסא מעוטר אופייני לאירופה. העז הארץ ישראלית מחברת את הקבוצה המשפחתית והכל מצויר על רקע חורש עצי זית מקומיים.

״אבותיי, הוריי ואני״ פרידה קאלו (1936)

עוד דוגמא סופר מעניינת לתיעוד משפחתי, יצירה של האמנית המקסיקנית המיוחדת פרידה קאלו. פרידה מתארת את עצמה כאן כעובר, עוד מחוברת לאמא שלה, וגם כילדה מקדימה שמחזיקה את הסרט האדום שמחבר בינה לבין השורשים שלה. היא מראה כאן את השורשים המעורבים (מקסיקניים, אינדיאנים, גרמניים) שלה כמסר אנטי גזעני, בתגובה לחוקי נירנברג שחוקקו באותה שנה. אבל נראה לי שמה שבעיקר מעניין פה זאת הויזואליות של העץ המשפחתי.

והיום?

היום לא תצטרכו לדגמן בשבילי שעות - מספיק שבריר שנייה שבו הילד שלכם ימתח את שפתיו לחיוך רגעי ובלחיצת כפתור מחושבת היטב במצלמת המירורלס הדיגיטלית שלי, אנציח את הרגע היפה הזה עבורכם, ותוכלו לשמור אותו באלבום שלכם לתמיד.

אפשר, אם תרצו, להשתמש ב״אטריבוטים״ - חפץ כלשהו שאתם מחזיקים ומספר עליכם משהו, על התפקיד שלכם במשפחה או בעולם, כמו שעשו בתולדות האומנות. למשל משאית צהובה לילד שממש אוהב מכוניות, גיטרה קטנה וכל מה שעולה בדעתכם. פעם צילמתי זוג בהריון שביקשו שאצלם אותם מכינים קוקטיילים:) כל אחד והעולם שלו.

בדרך כלל המסר שעובר בצילומי המשפחה שלכם הוא תיעוד היסטורי של העולם הפרטי שלכם, ופחות משתמשים במדיום הזה בימינו להעברת מסרים פוליטיים. אבל הם כן איזושהי עדות של התקופה הזאת בחייכם, למשל אם נכנסת לתמונה איזו מסכת קורונה תועה או סיכה של סרט צהוב. וגם פשוט תיעוד של התקופה כשהילדים היו בגיל הזה ספציפית, כשהייתה לך את התספורת הזאת, וכשהוא התעקש להמשיך ללבוש את החולצה ההיא שאחר כך דאגת שתיעלם, ואם הצילומים אצלכם בבית אז גם של הבית עצמו.

אבל מה שחשוב הוא הזמינות והפשטות - היום אתם לא צריכים להיות בני אצולה או מלכים כדי לקבל את הדיוקן המשפחתי שלכם, ומשפחות רבות מצטלמות אצל צלמת מקצועית פעם בשנה. החוויה בעצמה יכולה להיות מגבשת וכיפית והתוצאה היא תמונות נהדרות של כולכם שאי אפשר להפסיק להסתכל עליהן.

בהכנת הכתבה סייעה לי מורתי האגדית לתולדות האמנות מהתיכון: אפרת טל

בפרק הבא בסדרה אדבר על ההיסטוריה של התיעוד המשפחתי בצילום, ונראה איך סגנונות שונים משפיעים על התוצאה הסופית ועל החוויה עצמה.