אני תמיד מתחילה את סדנאות הצילום שלי בשאלה - למה בכלל אנחנו מצלמים?
לרוב התשובות הן - כדי לשתף, לתעד, לזכור..
וזה נכון, לפעמים אני מצלמת כדי לשלוח למשפחה ולשתף. לפעמים מאותו יום אני מציגה מצג שונה לכל אחד - למשל, שולחת תמונה שלי מיואשת עם התינוק בבית לבעלי כדי לרמוז לו שקשה לי ואולי יחזור מוקדם יותר היום, אבל שולחת תמונה שלי יושבת בשמש מרוצה עם העגלה וכוס קפה לחברה שאני רוצה להראות לה שאני חיה את החלום בזמן שהיא בעבודה, ותמונה של הילדים לבושים חם ואוכלים לחמותי כדי שתהיה מרוצה ותמונה של הקטנה אוכלת זיתים בתוך מילקי (טרו סטורי) למשפחה של בעלי שהם רחוקים מלהיות פודיז כי זה ישעשע אותם.
לפעמים אני מצלמת כי יש רגע באמת חשוב שכדאי לתעד, כמו זה שהילדים מתחבקים, שהילדה בת ה-3 עושה ״תרגיל״ מרשים (היא קופצת על רגל אחת! מדהים!) שהתינוק עושה את צעדיו הראשונים (אבל למה בערב באור המעפאן של הסלון?)
לפעמים זה בא מתוך תחושת ״תמונה או שזה לא קרה״ - הצילום מנכיח את הרגע החולף הזה ואני פשוט רוצה שמחר או בעוד שבוע או בעוד שנה אני אראה את התמונה הזאת ברצף התמונות ותהיה לי איזושהי תזכורת של המאורע.
אבל אני שמה סימן שאלה אחד גדול על העניין הזה של התיעוד. אני חושבת שאנחנו לא באמת מתעדים את היום יום שלנו. כמה תמונות יש לי שאני יושבת ליד המחשב, מוציאה את הזבל, מכינה כוס תה למנקה, נוסעת באוטו, נתקעת בפקק, אוספת את הילדים מהגן, רובצת על הספה בסוף היום, ישנה? אתם מצלמים את הילדים בוכים, רבים, מתחבאים או מסרבים להיכנס למקלחת? אנחנו לא מצלמים את הרגעים הכי יומיומיים, הרגעים שחוזרים על עצמם, הרגעים המשעממים, ובדרך כלל גם פחות מהרגעים העצובים.
בעיני, מה שאנחנו עושים זאת אוֹצְרוּת. אנחנו עושים עבודת אוֹצְרוּת על החיים שלנו ואנחנו בוחרים איזה רגעים לתעד ומתי, איזה רגעים אנחנו רוצים לזכור. לרוב זה יהיה הרגעים הכיפיים, מחממי הלב, הרגעים שבהם הילדים חמודים, שאתם מרגישים אהבה אליהם ולבן או בת הזוג, רגעים פוטוגניים ויפים. פרחים, עצים, טבע, נופים, ילדים מחייכים.
עם זאת, אני לא מצלמת רק את הרגעים הטובים, ואני בטחה שאני לא האמא היחידה ששלפה טלפון בזמן טנטרום מרשים במיוחד. אבל יש רגעים עצובים וקשים שגם אותם אני מרגישה צורך לתעד, למשל את אמא שלי בשנים האחרונות לפני שנפטרה. זה לא תמונות שקל לי לראות, אבל יש להם משמעות וחשיבות רבה בשבילי. אז אולי לא מדובר רק ברגעים טובים, אלא ברגעים משמעותיים.
אני לא אומרת שצריך לצלם את הרגעים המשמימים, החזרתיים או את הרגעים העצובים. אני רק אומרת שמה שאנחנו עושים הוא לא תיעוד, לפחות לא תיעוד נאמן למציאות. כי רוב היום שלנו כן מורכב מרגעים משעממים, חוזרים על עצמם, מתסכלים - הרגע שבו אנחנו שולפים את הטלפון הוא לרוב כשיש חריגה מהרגעים האלה, כשאנחנו מטיילים אנחנו נמצאים במקום שאנחנו לא נמצאים בו כל יום והחידוש הוא המוטיבציה שלנו לצלם.
הבעיה היחידה בדבר הזה היא שאנחנו מייצרים איזושהי מציאות אידילית - ואחר כך אתם תסתכלו על התמונות, תזכרו רק את הרגעים הטובים ותגידו: יאאא, איזה כיף ומרגש, אולי נעשה ילד שלישי?
בעייה.
Commentaires