יש לי מערכת יחסים מורכבת עם אופטימיות. תמיד רציתי להיות אופטימית ותמיד הרגשתי שהנטייה הטבעית שלי היא להיות פסימית, ואולי בגלל זה השקעתי בלימוד הנושא, קראתי ספרים, ראיתי הרצאות טד וככל שלמדתי וחקרתי הבנתי יותר ויותר כמה שלהיות פסימי זה לא מגניב כמו שסברתי בגיל ההתבגרות, אלא שזה פשוט דבר שמעכב ומפריע לי. והראייה האופטימית, דווקא בגלל שהייתה כל כך זרה לתהליכי החשיבה הרגילים שלי, תמיד הפתיעה אותי וריתקה אותי.
אני בת לאופטימי חסר תקנה, ועברתי כל מיני תהליכים עם זה - בגיל 20 האמנתי בכל ליבי ש"הכל לטובה", כי זה מה שצעירים עושים. הם או 100% פסימים או 100% אופטימיים, אין אמצע. את לימודי העיצוב הגרפי שלי חתמתי בפרויקט קצת יותר בוגר ומחובר למציאות שנקרא "משוטוב", אפליקציה למשקפיים חכמים שעוזרת לך להתמקד בטוב ביום יום ואפילו להפוך "משורע" כמו לפספס את האוטובוס למשוטוב. זה היה קצת יותר ריאלי מאשר אמונה עיוורת וצדקנית ש"הכל לטובה".
היום, 10 שנים אחרי פרויקט העיצוב ההוא, אחרי שהפכתי לאמא, אחרי שאיבדתי את אמא שלי ואת אחי הגדול, אחרי שבחרתי בעצמי והחלטתי לא לנבול מתחת לפלורסנטים אלא לעבוד במה שאני אוהבת - צילום, אחרי ה-7 באוקטובר - אני מבינה שלא. לא הכל לטובה, ולא תמיד הכל מסתדר, אבל הבחירה באופטימיות היא כזאת שיכולה לעשות לנו טוב בחיים הבלתי צפויים והשבריריים האלה. וכן, במיוחד מול אובדן, ומול זוועות שקרו וקורות עדיין לא רחוק מכאן, זה אפילו מעשה הירואי.
אז למה צילום הוא הפעולה האופטימית האולטימטיבית בעיני?
כל יצירה היא פעולה של בריאה. וצילום הוא יצירה - כולנו יוצרים גם כשאנחנו לוחצים בחוסר מחשבה על כפתור הצילום במצלמת הנייד שלנו. מה שהיה יכול להיות רגע חולף שלא נתעמק בו שוב או נחשוב עליו לעולם - עכשיו שמור לנצח והפך למשהו שאפשר לחזור אליו, אפשר להדפיס אותו, אפשר לתלות מול העיניים. ויצירה של יש מאין - יש דבר יותר אופטימי מזה?
יש לצילום את היכולת להפוך משהו מכוער ליפה. כשאנחנו מתמקדים במשהו רקוב או דוחה ומחליטים שהוא יהיה הנושא של היצירה שלנו, אנחנו נותנים לו מקום, אנחנו אומרים שהוא חשוב. יש באסתטיקה הזאת של הגועל משהו מושך, מהפנט.
אני כמובן נשענת פה על היסטוריה שלמה של תולדות האמנות, בין אם זה זרם הואניטאס - ציורי טבע דומם ששילבו פירות רקובים, פרחים נובלים, גולגלות ונרות כמשל על המוות המתקרב, ובין אם מדובר באמניות פמיניסטיות שבחרו לשים את הדם של הווסת במרכז היצירה שלהן - מה שהיה נחשב מוקצה ודבר שיש להסתיר אותו, הופך לחשוב.
הצילום מביא אותי למקומות חדשים שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם - למשל, כשהייתי בלימודי תואר ראשון בעיצוב גרפי, צילמתי סדרת תמונות של דרי רחוב בדרום תל אביב. או כשהוזמנתי לצלם את ד"ר ישראל הנדלר וסיון נבות, שני המדהימים שהביאו לארץ ניתוח קיסרי צרפתי מהפכני בדיוק כשהייתי בחודש שביעי מיועדת לניתוח קיסרי. או כשהלכתי לצלם בהתנדבות ילדים מפונים מעוטף עזה ומשדרות - באתי עם רקע לבן ועם ארגזי תחפושות ושמעתי סיפורים מפחידים והענקתי להם רגעים של שמחה ושעשוע בהמון אהבה וסבלנות.
אבל למה ללכת רחוק - גם כשאני מוזמנת לבית שלכם לצילומי משפחה אתם מכניסים אותי לעולם הפרטי והעשיר שלכם וזה עולם שלם שלא הייתי נחשפת אליו בלי המצלמה. וגם כשאני נכנסת לסטודיו שלכם ולומדת על המקצוע שלכם, לקליניקה של רופא שעוסק בטיפולי אסתטיקה, לסטודיו של קרמיקאית, מצטרפת לסיור של גילוי תרבויות חדשות - בכל יום שלי בעבודה אני מגלה עולם חדש ומרתק.
״השמאנית מבית קשת״ צילום: שקד זוסמן סופר. 2021
יש לי נטייה אחרי כל סשן צילום לשקוע במחשבות טורדניות על התמונות שלא צולמו - The road not taken. איך לא צילמנו את התמונה הזאת, ואיך לא צילמנו את התמונה הזאת, ולמה לא ניסינו את זה ואת זה.
וכשאני עוברת על התמונות שכן צילמנו אני מזכירה לעצמי - שכל מפגש כזה הוא מפגש בין אנשים - איך שאתם הייתם באותו רגע, איך שאני הייתי באותו רגע, עם איזה מצב רוח באנו, איזו הכנה עשינו לפני כל אחד מהצד שלו, איזה בגדים הבאתם ומה המלצתי לכם להביא, ומה קרה במהלך המפגש הזה - איזו אנרגיות היו בחלל, האם היו עננים, האם אחד מאיתנו פתאום קיבל הודעה משמחת. והתמונות הן תולדה של המפגש הזה וכל מה שקרה בו. יש "יש" מאוד ברור שאפשר לראות ולהחזיק ביד, ובמקום הראייה הפסימית של לחשוב על התמונות שלא צולמו, אני מנסה לאמן את עצמי לראות את מה שכן קרה, לשמוח בתמונות שכן צולמו, בהצלחות שכן היו. להתמקד בחצי הכוס המלאה.
וכך הצילום מלמד אותי אופטימיות, כל יום מחדש:)
תגובות