גם כשהייתי צעירה יותר ידעתי שאמנות עבורי היא גם דרך ביטוי טובה לפרוק רגשות סוערים, בעבר זה היה בכתיבה ובשנים האחרונות כשהמצלמה הפכה להיות הכלי שלי, דרך הצילום.
בתחילת 2019 קרה לנו אסון משפחתי.
אורן, אחי הגדול, אדם בריא לחלוטין, לקה בדום לב ונפטר בגיל 37, והשאיר אחריו את גיסתי, מעיין ואת שלושת ילדיהם הקטנים.
אחרי שזה קרה, צילמתי את שתי התמונות האלה בטלפון שלי.
הרגשתי את האובדן, ההלם והחוסר בכל מקום שהסתכלתי אליו. הסתכלתי לשמיים ותהיתי, אורן, האם אתה שם? עברתי ליד כיסא ברחוב וכל מה שראיתי זה כמה שהוא ריק. היה לי ברור שזה סימן, שהכיסא הזה לא שם סתם.
הרגשות הקשים הציפו אותי ורציתי לעשות משהו,
ולא ידעתי מה.
חשבתי לבטא את הכאב בצילום, אבל כל הזמן עלתה לי אותה שאלה לראש:
איך אפשר לצלם אנשים שאין?
אחד הרעיונות שהיו לי זה באמצעות החפצים שלו.
הלכתי לבית שלו ושל מעיין שעכשיו התרוקן ממנו והפך להיות רק הבית של מעיין והילדים, וסידרנו את החפצים שלו על המיטה.
ארנק, סכין גילוח, חותמת, סטטוסקופ, טלפון, גרביים מצחיקים.
אחר כך לקחתי את הסטטוסקופ שלו לצילום בסטודיו.
את השעון ואת המשקפיים שלו צילמתי מונחים עם הפנים כלפי מטה.
הם מייצגים את אורן כמו שמצאו אותו באותו בוקר אסוני.
עוד רעיון שהיה לי הוא לצלם את האנשים שנשארו מאחור, מעיין והילדים.
פעם אחת הלכתי ברחוב שלי וראיתי שכורתים עץ. זה מאוד זעזע אותי בצורה שהפתיעה אותי. לא הבנתי מיד למה, אבל נעצרתי והסתכלתי בעיניים פעורות שהתמלאו בדמעות איך מנסרים את הגזע שלו. איך גודעים את הצמיחה שלו שעמל עליה בשקט ובהתמדה במשך שנים.
אחר כך הלכתי לצלם אותו מקרוב.
משהו כמו שנתיים אחרי שנפטר, ביום השנה להלוויה שלו הייתי ביער עם המשפחה הקטנה שלי ועם עוד משפחת חברים, וראיתי עץ אורן כרות, לא פחות.
הסמליות מהשם שלו הייתה גם דבר שהשתמשתי בו בצילום. לאבא שלי היה התקף לב כשהיה בן 42. היה לו יותר מזל מאורן. זה לא קרה לו כשהיה לבד, והוא קיבל עזרה ועוד איתנו לשמחתנו.
כשאורן נפטר מדום לב בגיל 37 דיברנו הרבה על גנטיקה. כמה שאורן, שהיה מודע לסיכונים, הקפיד על בריאות, עשה ספורט, לא עישן מעולם, אכל בריא - זה לא הספיק. הגנטיקה הכריעה.
צילמתי את אבא שלי עם איצטרובל במקום של הלב.
עוד רעיון הוא דרך ההנצחה. שלוש הזוסמניות שנשארו מאחור, מעיין גיסתי, יערה אחותי ואני עשינו קעקוע לזכרו.
מעיין מנהלת פרויקט ארצי מדהים של הצבת דפיברילטורים לזכרו של אורן.
הדפיברילטורים האלה כבר הצילו חיים של כמה וכמה אנשים, וזה מדהים ומרגש כל פעם מחדש.
והרעיון האחרון שהיה לי הוא השחזור החסר.
