פעולת הצילום מתחלקת לשניים - יש צילום תיעודי ויש צילום מבוים.
בצילום תיעודי אני צופה מהצד על אירוע או רגע שמתקיים בלי קשר אלי ובוחרת מתי ללחוץ על כפתור הצילום. זה לא כל מה שאני עושה, יש לי גם עוד כמה החלטות צילומיות שמשפיעות על התוצאה - זווית הצילום, מיקום הפריים בהתרחשות, הצמצם, האיזו, מהירות התריס, מידת החשיפה, אבל הכוונה שלי היא שבמקרה הזה אני ״רק״ מתעדת. לא יצרתי את הסיטואציה, נקלעתי אליה, אני מוצאת בה דברים מעניינים, מרגשים ויפים ומצלמת אותם.
שני צלמים באותה סיטואציה לעולם לא יצלמו את אותו הדבר - לבחירת נקודת המבט ביחד עם שימוש בכלים הצילומיים שהזכרתי יש חשיבות עצומה. אבל הפעולה הזאת היא פעולה שדומה לאוצרות של תערוכה. מתוך המכלול של הסיטואציה המורכבת, לדוגמא אירוע בת מצווה, אני ׳רואה׳ כל מיני דברים שהם בעלי חשיבות בעיני, ומאוד יכול להיות שאחרים יפספסו או יראו אותם לגמרי אחרת. ואוסף התמונות שאציג לכם הוא אוסף נקודות המבט הייחודיות שלי על הסיטואציה.
בצילום מבוים הצלם הוא הבורא. הוא יוצר את הסיטואציה. הוא מחליט לא רק על ה״איך״, אלא גם על ה״מה״. מה לצלם, את מי לצלם, מה ילבשו, איפה יעמדו, מה יעשו, איזו הבעת פנים, ואז נותר לו גם כל האיך שאיתו הוא יכול לשחק.
בין שני הקצוות האלה יש קו מחבר - יש צילום תיעודי שבו אנחנו כן מבקשים מהמצולם לעשות משהו או להזיז משהו מהפריים וברגע הזה הצילום הוא כבר לא רק תיעודי אלא משהו באמצע. יש צילום מבוים שבו קורה משהו ספונטני ואני כבר מוכנה עם האצבע על הכפתור וממשיכה לתעד את הדבר הזה שקרה ולא תכננתי.
גם כשאנחנו נפגשים לצילומי משפחה, אנחנו יוצרים סטואציה שלא הייתה מתרחשת בנפרד מהצילומים, ולכן בהגדרה היא מבוימת, אבל בתוך הסיטואציה הזאת אני לוקחת כמה החלטות שמקרבות את הצילום להיות יותר תיעודי - אני מנחה אתכם ללבוש את הבגדים הרגילים שלכם, להביא צעצוע אהוב על הילדים, להתנהג בטבעיות, להתייחס אחד לשני, לדגדג. המטרה שלי היא לתפוס אתכם כמו שאתם - כאילו אני לא נמצאת שם בכלל.
