אז לאחרונה חיפשתי נשים שירצו להצטלם להפקה כלשהי ורציתי לצלם כל מיני חברות ומכרות שלי וקיבלתי מהרבה מהן את התשובה ״אני לא פוטוגנית״ או ״אני לא אוהבת להצטלם״. הדבר הזה עניין אותי והטריד אותי. זאת לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה, כמי שמצלמת בעיקר נשים אני מודעת לזה שיש לא מעט נשים שלא מרגישות נוח להצטלם, אבל עכשיו כשזה בא מקרובות משפחה, חברות ומכרות התופעה הפתיעה אותי במאסה שלה. החלטתי לחקור את העניין והעברתי שאלון שענו עליו עד כה 140 נשים, ואני ממשיכה להפיץ אותו ולאגור מידע על התופעה בניסיון להבין אותה ולמצוא דרכים להתמודד איתה. אם עדיין לא עניתן - ממש מבקשת קודם ללחוץ על הקישור, לענות, ורק אחר כך לקרוא את התוצאות, שלא תהיה לכן הטייה:)
הלינק לסקר:
50% מהעונות היו בגילאי 35-50 70% מאיזור המרכז על השאלה האם את אוהבת להצטלם - רק 20% ענו כן!! על השאלה האם את חושבת שאת פוטוגנית - רק 15% ענו כן, 38% ענו לא. שאר התשובות היו: 32% לפעמים, תלוי ביום ו- 15% לפעמים, תלוי מי מצלם - מה שמעיד שלצלמת או לצלם יש יחסית מעט שליטה על העניין, לפחות לדעתן של המצולמות האם את אוהבת לצפות בתמונות שלך? 42% ענו כן, 44% ענו לא, ו14% ענו רק אחרי שעובר זמן מה מהצילום האם בזמן שמצלמים אותך את מרגישה בנוח - 60% ענו לא
התשובות הפתוחות היו מגוונות ומרתקות ודיברו על אידאל היופי מצד אחד ועל הביקורתיות העזה שלנו כלפי עצמנו מצד שני - שבעצם מדובר על שני צדדים של אותו המטבע. בגלל שמגיל אפס מחנכים אותנו, כנשים במיוחד, שהערך שלנו טמון במראה החיצוני, אנחנו מייחסות לו חשיבות כזאת. אידאל היופי הוא משהו בלתי מושג שאנחנו כנשים ״רגילות״ תמיד נהיה רחוקות ממנו באיזשהו אופן, והתמונה מציגה את הפער הזה.
התשובות שהתמקדו בביקורתיות של הנשים כלפי עצמן עסקו בביטחון עצמי נמוך, בעובדה שכשנשים מסתכלות על התמונות שלהן הן רואות את כל הפגמים הכי קטנים גם אם אף אחד אחר לא רואה אותם. עלה הנושא של זוויות צילום מחמיאות יותר או פחות, נאמר שהן מרגישות מאולצות כשהן יודעות שמצלמים אותן, עסקו הרבה במשקל, ואני מצטטת את אחת התגובות: ״הן לא אוהבות את התמונה כי יוצאות שמנות, אם הן היו יוצאות רזות הן היו אוהבות את התמונה״, עיסוק בגיל ובשינויים שהוא מביא איתו, ההריונות שמשנים את הגוף. עוד משהו שמישהו כתבה שמאוד התחברתי אליו: ״עצם הצילום הוא התמקדות בחיצוניות בלבד וזה מרגיש חשוף״ אני חושבת שזה מאוד מדויק. תגובה אחרת גרסה ״רובנו לא מרוצות מאיך שאנחנו נראות באופן כללי והתמונה מנציחה את זה״.
שאלה נוספת ששאלתי - מה יכול לעזור לך להרגיש יותר בנוח? התשובות התחלקו לכאלה שביקשו יותר הכוונה מהצלמת או הצלם - הנחייה לגבי העמדות, תנוחות וכ׳ו, תקשורת עם הצלמת או הצלם לגבי מאפיינים שהיא חוששת שיבלטו בתמונה, ומצד שני היו כאלה שביקשו הסחות דעת, להתמקד בתמונות שתופסות את הרגע, שיצלמו אותן בלי שהן שמות לב. עוד משהו שציינו כיכול לעזור - אווירה קלילה, מחבקת ונעימה, לקבל מחמאות.
ואיפה אני נמצאת בתוך כל הנושא הזה? כמעט לא נעים להגיד אחרי ששומעים את כל הנתונים האלה, אבל אני אישית דווקא כן אוהבת להצטלם ואפילו חושבת שאני פוטוגנית. לא נעים להגיד כי פתאום זה נשמע שחצני או נרקיסיסטי, אבל כמובן שהמטרה שלי היא שכולן ירגישו ככה ושכולנו נבין שלא צריך להיות מושלמת כדי לאהוב את התמונות שלך - אני רחוקה מאידאל היופי או משלמות, וגם אני רואה את הפגמים שלי בתמונות. אני פשוט מאוד מחוברת לכוח של הצילום ללכוד רגע ארעי ולהפוך אותו לנצחי ובהקשר האנושי זה מרתק, בעיני. הוספתי לשאלה של ״האם את אוהבת לצפות בתמונות שלך?״ את התשובה ״רק אחרי שעבר זמן מהצילום״ כי ככה זה אצלי, מיד אחרי הצילום גם לי קשה לפעמים להסתכל על התמונות שלי, ואחרי שעובר זמן אני יותר אוהבת אותן. הפתיע אותי שלא יותר נשים התחברו לזה.
וכדי להיות אדם שלא רק מדבר, אלא גם עושה, מצרפת כמה תמונות שצילמה אותי הצלמת המוכשרת Verbalit למרות המבוכה שבמעמד:)