או: איך מצלמים אנשים שאין 2?
כשמדובר באישה שתהליך ההיעלמות שלה היה איטי וארוך, כזה שאי אפשר ממש לשים את האצבע על מתי התחיל, אבל אפשר בהחלט לשים את האצבע על מתי נגמר,
זה מסובך אפילו יותר.
כי במרוצת 10 שנים בהן איבדה הכל, לאט לאט, גם החפצים שלה לאט לאט נעלמו. הבגדים שלה השתנו, לבגדים ללא רוכסנים, לשמלות שקל ללבוש, לנעליים ללא שרוכים, שטוחות עקבים.
ומאז שנפטרה, גם את הבית פינינו וחילקנו את החפצים המעטים שנשארו לה בינינו.
בכל זאת חזרתי הביתה, לבית שבו גדלתי. כבר לא נשאר בו כמעט כלום, אבל אחד הדברים שכן נשארו זה הפרח שאהבה בחצר - ציפור גן עדן.
לאמא שלי היה בשנים האחרונות שיער קצר בלונדיני והיא אהבה לצבוע גם איזה פס סגול. ופתאום בביקור האחרון הזה היה נדמה לי שהפרח נהיה קצת דומה לה, עם הצבעים העזים שלו, וגם עם החלקים היבשים שנגעו לליבי.
אחר כך יצאתי למרפסת, לפינה שאהבה לשבת בה. עדיין נמצאים שם שולחן המרפסת וגם המקרר שהתחיל להצהיב מיושן ומהזנחה. לפעמים הייתה יושבת שם עם מראה מגדילה, מתאפרת או עוסקת בסוג אחר של טיפוח.
ככל שעוברות השנים אני נהיית יותר ויותר דומה לה. אני מסתכלת במראה המגדילה, ורואה אותה.
מכל התכשיטים שהיו לה, נשאר אוסף מוזר ולא ממש מייצג. בכל זאת החלטתי לצלם אותו שכן זה מה שנשאר ברשותי.
