***
כתבתי את הפוסט הזה קצת אחרי שנגמר סגר הקורונה השלישי. הפוסט מדבר על המצב שרובנו הגענו אליו בתקופת הקורונה, שבה היינו צריכים לעצור עבודה ושגרה ואז להתניע מחדש שוב ושוב, על האתגר הזה, בכל פעם להיכנס מחדש לעניינים.
***
השבוע הרגשתי קצת תקועה וחסרת השראה. הצטברו לי המון דברים לעשות, אבל פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות אותם.
סיפרתי את זה לבן הזוג שלי והוא אמר לי בנחרצות - "אז אל תעשי את זה. תלכי לים, תשבי על החוף ותסתכלי על הגלים." הסתכלתי עליו בתדהמה, לא מצליחה להבין איך זאת תשובה לשאלה ששאלתי, וגם המומה מהתעוזה שהוא מציע, באמצע "שעות משרד" ללכת לשבת בים ופשוט להתבטל.
"אבל על מה לחשוב?" שאלתי אותו. חשבתי שהוא יגיד שאני אחשוב על מה לכתוב בפוסטים או משהו כזה, ואז אולי זה יצדיק את בזבוז הזמן החצוף הזה. הוא פשוט התחיל לצחוק. "על כלום" הוא אמר. "את צריכה לנקות את הראש."
אחרי זה כבר לא שאלתי עוד שאלות. הבנתי בפעם האלף שהתחתנתי עם גאון, שמצליח כל פעם להפתיע אותי מחדש גם אחרי 12 שנים ביחד, שפותר בעיות בצורה כל כך יצירתית וחכמה פעם אחר פעם. התחלתי לחייך.
ובאמת ביום למחרת עקרתי את עצמי מהמחשב ולקחתי אותי לים. ישבתי והסתכלתי על הגלים שמגיעים, והולכים, מגיעים, והולכים. נשמתי את אוויר הים המלוח. עצמתי עיניים והרגשתי את השמש שמחממת אותי ואת הרוח שמקררת אותי. חשבתי על הכל וניסיתי לא לחשוב על כלום. הרגשתי איך אני נרגעת ואיך נפתחות לי הצ׳אקרות.
ואגב, בשנייה שהוצאתי את הטלפון כדי לעשות סטורי מהגלים, דרכתי על חרא.. חוף שלם מלא חול נקי ואיפה אני דורכת? זה היה כל כך סמלי שזה ממש הצחיק אותי, היקום לא היה יכול להיות יותר ברור לגבי במה אני אמורה להתמקד עכשיו. ואני לא אחת שבדרך כלל מקבלת מסרים מהיקום, רוב הזמן אני ממש עם העיניים במדרכה מסתכלת טוב טוב איפה אני דורכת.
הרשיתי לעצמי לעשות את ההפסקה הזאת במשך שעה ואז חזרתי הביתה. החסימה השתחררה, התחלתי לעבוד, וכמו שזה בדרך כלל קורה, ביחד עם ההשראה גם התחילו לזרום טלפונים:)
